העברתי את התהליך שלנו מאות פעמים, בכל מיני מקומות מיוחדים, אבל סדנה קטנה אחת נחרטה לי בזכרון.
אני זוכר שלא הייתי מרוצה כבר כשנכנסתי לחדר ההרצאות. החדר היה קטן מידי ואי אפשר היה לסדר את הכיסאות במעגל. העובדים שנכנסו ראשונים התיישבו מאחור כדי לדבר והשאירו את השורה הקדמית לכמה עובדות מבוגרות. חשבתי שאף אחד לא אמר להן מה זו סדנת דטאנט והתחלתי את המצגת קצת מיואש. אם אהיה כנה, חשבתי שהקהל לא מתאים.
בדרך כלל בסדנאות כאלו אנחנו מסבירים ומתרגלים את שיטת דטאנט ללא מדידת נתונים. הפעם חשבתי שאולי יהיה מעניין אם נמדוד דופק, אז שאלתי, מי מוכן לשים מד דופק, מי מוכנה? אחת מאלה שישבו מקדימה אמרה שלא אכפת לה. שמתי להן, ווידאתי שהדופק מוקרן על המסכים והתחלתי. בסבב ההכרויות נוכחתי שהנשים שישבו מקדימה הן הכי וותיקות, חמש עשרה, עשרים ואף עשרים וחמש שנים של טיפול יומי באוכלוסיה קשה.
אחרי כמה דקות התחלתי לשים לב למשהו מוזר, העיניים של ארבעת העובדות שקיבלו מד דופק לא היו עלי, הן היו על המסכים שהראו את הדופק שלהן. הסתכלתי יחד איתן. כולן הורידו דופק ביותר מעשר פעימות לדקה יחסית לדופק שהיה להן כשהרכבתי.
מדהים.
לעיתים רחוקות אני רואה כזו יכולת עוד לפני הסדנה. פעם, באיזו יחידת עילית, ראיתי כזו שליטה אצל מפקד שהתחביב שלו היה צלילה חופשית לעומק. כאן ישבה מולי רביעיית נשים מבוגרות, עובדות באחת העבודות הכי קשות שאני יכול לדמיין, אבל רמת שליטה של צולל חופשי.
שאלתי, אתן יכולות גם להעלות? תוך כמה רגעים הן הצליחו גם להעלות ואחר כך שוב להוריד.
ואיך את עושה את זה? שאלתי את אחת מהן, היא חייכה, לא יודעת.
אני דווקא יודע איך, מתוך זה שאני מתרגל פרוטוקולים שבעזרתם אני מוריד ומעלה דופק כרצוני, אבל הייתי חייב ללמוד אותם. הפתיעה אותי היכולת העקיפה לשלוט בדופק, יכולת שהתפתחה בצד עבודה שבה יש חובה לבצע וויסות רגשי כל הזמן.
