אצל כל אדם מתקיים משולש של תלות הדדית בין מצב פיזיולוגי, מצב רגשי ויכולת קוגניטיבית. למשל, הדופק ישתנה יחד עם מצב רגשי של מצוקה (פחד, לחץ, כעס וכד') והיכולת הקוגניטיבית תרד ככל שהסערה הרגשית תיגבר. בהתאמה אם ישתנה כל אחד מקודקודי המשולש, שיפור מצב הרוח, הורדת דופק או מחוייבות לביצוע מטלה קוגניטיבית המחייבת קשיבות, שאר קודקודי המשולש יגיבו בהתאמה.
כאשר ילד מקבל מכה, נגיד כשהוא נופל מהאופניים, הגוף שלו מאותת כאב עז, גם הרגש וגם הקוגניציה מוצפים והיכולת שלו להבחין בגירויים שאינם הכאב שהוא חש יורדת באופן דרסטי. מול ההצפה הרב מערכתית הזו יש מספר פרוטוקולים של דטאנט, הנה פרוטוקול של דטאנט שתמיד עובד בשבילי.
אני ניגש אל הילד בהרבה כבוד לכאב שלו, מניח בעדינות את האצבע על מקום קרוב למקום הפגיעה, אך מחוץ לאזור שכואב, נגיד 5-10 ס"מ מהחבלה, ושואל אותו "פה, כואב לך?" אם הוא ענה "לא" הוא כבר איתי. עצם השאלה איפשרה לו להכיל אחרת לגמרי את הכאב.
משם אני ממשיך להתקרב אל החבלה ולתחום אותה מכיוונים נוספים כאשר אני בעצם ממפה איתו את גבולות האזור הכואב. עצם המיפוי הופך את הכאב לנסבל הרבה יותר ותוחם את חווית הכאב שעד לפני רגע נחוותה ככל עולמו של הילד. אם הוא אמר לי שכן כואב לו גם איפה שהנחתי את האצבע אני מרחיק אותה עוד כמה סנטימטרים מהפצע ושואל אותו שוב ומשם מתקרב בהתאם לתשובותיו. התרגיל הזה מאפשר לילד לקבל את הנוכחות האמפטית שלי איתו בכאבו אבל באופן שמסייע לו לצאת מהדרמה שהוא נמצא בה, לא על ידי גינוי שלה או מתן עצות "מרגיעות" אלא על ידי מתן כלים אפקטיביים לויסות רגשי גופני.
נסו ותיווכחו.
