כשהילדים שלי לא רצו לדבר איתי גם אני לא באמת רציתי לדבר איתם. רציתי שהם ישבו מולי ויענו לי על שאלות, רציתי לחקור אותם, רציתי להעיר להם, רציתי לתקן אותם אבל לא רציתי שיחה. כדי לדבר צריך ליצור מרחב משותף ואני הייתי במקום הפרטי שלי. בצרות ובמחשבות שלי.
אני רוצה לשתף כאן טכניקה, איך להגיע אל ילדים, אולי עוד אנשים, שממש לא רוצים לנהל שיחה. לפני זה חשוב לי להציג את הרקע הגרוע שאילץ אותי ללמוד הכל מהתחלה.
לפחות דבר אחד אני יודע ממש בצורה אוטומטית:
אני יודע איך לעורר אצל האדם שמולי התנגדות מיידית, התנגדות וגם עוינות. נדמה כאילו שלעורר התנגדות זה ממש מקצוע, ואנחנו מוקפים בהמוני מומחים שמדגימים לנו בכל רגע, בכביש, בטוויטר, ברחוב, בטלוויזיה, כיצד לדבר עם מישהו ובמילה או בתנועת יד אחת להביא אותו למצב שבו הוא יעשה ככל יכולתו להתנגד, לסרב ואף לפגוע בנו. אפשר לקבל את הרושם שאם הכל עוין אז כבר עדיף להיות מצוין בעוינות.
חוץ מאשר בתחום אחד, הילדים. כשמדובר בילדים אז אפילו בריונים רוצים לפעמים שיתוף פעולה, אולי אפילו להעז ולחלום על ״יחד״ כלשהו. רוצים, אבל זה קשה.
אחד המנטורים שלי, אורן גור, אמר פעם: ״תנסה להגיד את אותו דבר בעיניים טובות״, כלומר מתוך עמדה בה אתה רואה את הילד על הטוב שבו. וואו, זה פשוט טילטל אותי, כי ראיתי מיד כמה זה נכון ואיך דווקא מתי שאני הכי צריך את זה, זה הכי קשה, בעיקר עם הילדים. בדטאנט יש לנו אקסיומה, כשנהיה קשה עד בלתי אפשרי להפעיל וויסות, קשיבות, שליטה מהראש, בדיוק אז הגוף יכול לעזור לנו.
איך ניתן להשתמש בגוף כדי להגיע אל ׳עיניים טובות׳?
אלו הפרטים הקטנים והסינרגיה שלהם, תמיד הפרטים הקטנים. מה שמתחיל בגבות כועסות ונשימה עצורה יכול, במשפחה, להסתיים בחיבוק, פיוס.
לפני הפרטים הקטנים, כותרת גדולה, אנחנו קוראים לטכניקה ׳הצטרפות ויצירה׳. כמה פשוט, ככה קשה. אנחנו רוצים להצטרף לזולת במקום בו הוא נמצא ומשם ליצור איתו משהו חדש, מיטיב יותר. זה הרבה יותר קל שאני רגוע אבל כשאני רואה שהילד שוב עושה משהו שהוא טריגר עבורי, איך אני מצטרף אליו? הרי בא לי להתעמת מולו או מולה, פנים אל פנים, כמו גורילות בערפל.
׳שניים יחד׳
יש דרכים רבות לעשות 'הצטרפות ויצירה'. אחת מהן היא ׳שניים יחד׳. ואפשר לעשות אותה בהמון צורות.
אני למשל בוחר להסיע את הילדים שלי הרבה, גם עכשיו שלכולם כבר יש רישיון, פשוט כי זו הזדמנות מעולה ל׳שניים יחד׳. כשנוסעים יחד קורים המון דברים גופניים. אין את העימות, אין את החקירה של עיניים מול עיניים. שנינו חולקים את אותו מרחב, שנינו מביטים לאותו כיוון. התנועה המשותפת לאותו כיוון ובאותו הרכב יוצרת בגוף "יחד" ושותפות גורל עוד לפני שהוצאנו מילה, זה מרחב שגם השתיקה יותר קלה בו כשהיא נצרכת.
בתוך ה'שנים יחד' הזה אני שואל אז ומקשיב רוב קשב. מאיפה הבאתי אותך? לאן אני מסיע אותך עכשיו? אתה עייף? ספר לי מה אתה מתכנן לעשות במקום שאליו נגיע…
ומקשיב לשתיקות, למה הוא שתק? אולי חזרתי למומחיות האוטומטית שלי לעורר התנגדות?
נושם. כל עוד האוטו נוסע תמיד אפשר לתקן.
בנסיעה קל לשנינו לעבור מסלול בשיחה. מפעיל בנסיעה את הפרוטוקול של שדה הראיה. שואל שאלה אחרת, עונה כששאל אותי. מדבר בגוף ראשון אני, לא על הדעות שלי אלא על מה שאני מרגיש.
ולא חייבים מכונית. בזיכרון שלי אני חוזר לרגע הקסום הזה של ללכת עם ילד ברחוב יד ביד. זה היה פעם, אבל כמה מוצלח זה היה, יד ביד. הצטרפות ויצירה. אפילו לא חייבים לדבר על משהו, פשוט הולכים יחד, מביטים על אותו עולם כמו צוות.
היי,
עולה לי התנגדות,
הילד הזה שלא מזמן היה הולך איתי יד ביד ברחוב, לא מוריד את העיניים שלו מהסלולרי כבר שעה.
אני יכול לנסוע איתו גם שנה והוא לא ידבר איתי מילה.
טוב,
איך אפשר להצטרף למישהו שנמצא בטלפון שלו?
[בטח לא באמצעות זה שאני אהיה בסלולרי שלי.]
אפשר לעשות 'שניים יחד' גם עם סלולרי:
״מה מצחיק אותך כל כך?״
״שלח לי את הטיקטוק?״
״מצחיק״
״חכה, הראיתי לך את הדיון הזה בפורום מאובנים? אתה לא מאמין״.
נכון, כדי להגיע לרגע בו שתי זוגות עיניים מסתכלים על אותו מכשיר סלולארי דורש מידה של יצירתיות, וככל שאני פחות בעיניים טובות ויותר מכונס בביקורת שלי עליו כך יותר קשה להביא את היצירתיות הזו לשיחה. וכשקשה בראש אני קודם כל אעשה משהו גופני. אנשום אחרת, אשנה תנוחה, ארחיב שדה ראיה...
הנה ניסיון שהצליח לי, מה שבחרתי לעשות בגוף הוא פשוט להתיישב. התיישבתי בזמן שהילד שיחק במשחק מחשב, במקום לרטון עליו שירים כבר את העיניים מהמסך ויעשה עם עצמו משהו טוב שאלתי אותו האם אפשר והתיישבתי לידו בשקט. כבר אני בטריטוריה רגשית חדשה. זז מהריקוד המוכר לי של מונולוג בשתיקה שממלאת את כל החדר גם בלי שנאמרה מילה.
הבטתי. ניסיתי ללמוד. בזמן המתאים שאלתי "מה קורה כאן?", "למה ירית דווקא לשם?" הבאתי סקרנות לעולם הזה שמהלך קסמים על הילדים שלי. הבטתי לכיוון בו הוא הביט ואחרי זמן הבנתי יותר. אולי אני עדיין לא יודע את הצ'יטים והקומבו אבל אחרי כמה פעמים אני מבין יותר את היופי בעולם הזה של משחקי מחשב, את עומק המחשבה, את האומנות שבזה.
ההצטרפות שלי מאפשרת יצירה. זה חיבור שמאפשר לי להיכנס לעולם של האנשים שיקרים לי, אותו חיבור שיוצר את הכבוד למקום של מישהו אחר ופותח אצלי את האפשרות לשוחח באמת. אולי המקומות שניבראים ככה יגרמו לה, או לו, לחשוב שלפעמים שווה גם להצטרף אלי.
הערות:
*לדטאנט יש כלים רבים בארגז הכלים שאנחנו מלמדים. אחד הכלים החשובים הוא פתיחת שדה ראיה. [חזור ^]