סוגי אמון: מהבסיסי ועד העמוק

בלילה שקט, כשהרחובות של תל אביב נמים את שנתם ורק קול גלי הים נשמע מרחוק, אני יושב מול המחשב ומהרהר במורכבות של אמון. כמו חוטים עדינים הנמתחים בין אנשים, בין קהילות, ואפילו בין אדם לעצמו, האמון הוא הבסיס השברירי עליו נבנים חיינו.

אני נזכר בשיחה עם חבר ותיק, איש צבא לשעבר, שסיפר לי על האמון הבסיסי, זה שנדרש בשדה הקרב. "זה לא רק עניין של רגש," הוא אמר, "אלא של אמינות ויכולת." ואני חושב על הרגעים הקטנים בחיי היומיום שלנו, כשאנחנו סומכים על הנהג באוטובוס שיביא אותנו ליעדנו, או על המוכר בחנות שייתן לנו עודף נכון. זהו האמון הפונקציונלי, הבסיס עליו נשענת החברה שלנו.

אבל יש סוג אחר של אמון, עמוק יותר, שנוגע בנימי נפשנו. זהו האמון האישי, זה שאנו רוכשים למשפחה, לחברים קרובים, ולפעמים, ברגעים נדירים, גם לזרים שנכנסים לחיינו. כאן, לא מספיק לדעת שהאדם מולנו מסוגל לבצע משימה. אנחנו רוצים להאמין בכוונותיו, באינטגריטי שלו.

באימונים באקבן, בסדנאות של דטאנט, אני רואה כיצד האמון הזה נבנה, לא רק בין המשתתפים, אלא גם בתוך כל אחד מהם. כי הרי, איך אוכל לסמוך עליך אם אינני סומך על עצמי?

אני נזכר בסיפור ששמעתי פעם, על שני חברים שטיפסו על הר גבוה. באמצע הטיפוס, אחד מהם החליק ונפל. ברגע האחרון, הוא תפס את ידו של חברו. "אתה סומך עלי?" שאל החבר. "בחיים ובמוות," ענה הנופל. "אז שחרר," אמר החבר. הנופל שחרר, ומצא את עצמו עומד על מדרגה סלעית, סנטימטרים ספורים מתחת לנקודה שבה אחז.

זהו האמון העמוק ביותר - לא רק באחר, אלא בעצם קיומנו, בכך שיש משהו שיתמוך בנו גם כשאנחנו נופלים. זהו האמון שמאפשר לנו להרפות, לשחרר את האחיזה הנואשת בעמדות שלנו, ברגשות שלנו, בחשדנות שלנו. ואז, ולגלות שאנחנו עדיין כאן, נושמים, חיים.

בחברה הישראלית, שנבנתה על בסיס של חוסר אמון - בשכנים, בעולם, לפעמים אפילו בעצמנו - הדרך לבניית אמון היא ארוכה ומורכבת. אבל אולי דווקא כאן, בארץ הזאת שידעה כל כך הרבה כאב וסכסוך, אנחנו מבינים את חשיבותו של האמון יותר מכל. אני מבין שצריך, אבל לא יודע עדיין כיצד.

כי בסופו של דבר, היכולת שלנו לווסת את רגשותינו, להתמודד עם אתגרי החיים, אינה תלויה רק בטכניקות האזוטריות של דטאנט או בכלים שאנו רוכשים. היא תלויה באמון - באמון שיש לנו בעצמנו, באמון שאנו נותנים באחרים, ובאמון העמוק בכך שהחיים עצמם, על כל מורכבותם, ראויים לאמון שלנו.

זהו המסע שלי בדטאנט - לא רק ללמד טכניקות לוויסות רגשי, אלא לבנות את האמון הזה, שכבה אחר שכבה. מהאמון הבסיסי ביכולת שלנו לנשום נכון, דרך האמון הפונקציונלי בכלים שאנו רוכשים, ועד לאמון העמוק בעצמנו ובאחרים.

ובלילה הזה, כשאני מסיים לכתוב ומביט החוצה אל הרחוב השקט, אני מרגיש את האמון הזה רוצה לגדול בתוכי. רוצה לחשוב, להרגיש, שמחר, כשהשמש תזרח שוב, נמצא את הכוח להמשיך, לבנות גשרים של הבנה, ולהאמין - בהחלטות שלנו, בכוונות שלנו, ואולי בסוף להאמין בעוד אנשים.

אמון ביני לבינו