אחרי האסון באוקטובר חיפשתי דרך לנשום ומצאתי אותה בעבודה חקלאית בעוטף עזה. אחרי כמה חודשים הסכים חבר שלי לתת לי חלקת אדמה קטנה אצלו בחצר כדי שאגדל שם ירקות אורגניים. ומאז אני גנן. קל מאוד להרוס גינה. כיף לעבוד בה, אבל קל מאוד לפגוע באמון של הירקות.
אני חושב על הדרך שבה אמון צומח. כמו צמח עדין, הוא זקוק לזמן, לסבלנות, ולאדמה טובה כדי לשגשג.
לפני שנים, כשהתחלתי ללמד, חשבתי שאמון הוא או מובן מאליו או איזו מתנה שאפשר להעניק או לקבל ברגע אחד של החלטה. זה לא כך. היום אני יודע שהוא דומה יותר לגינה הקטנה שלי - נטיעה אחר נטיעה, שנה אחר שנה, והסבלנות הארוכה עד שהירקות מוכנים.
אתמול, באימון באקבן, דרך התרגילים הפשוטים של תנועה משותפת, ראיתי איך אנחנו מדשנים את האדמה כבר שנים בדוג׳ו. כל אימון, כל תנועה, הם כמו טיפות מים המזינות את שורשי האמון.
האמון הוא יצירת אומנות שמחייבת נוכחות, קשב, חוכמה והתמדה. הוא דורש טיפול יומיומי, כמו גינה. צריך לדעת מתי להשקות, מתי לגזום, ומתי פשוט לתת לדברים לגדול בקצב שלהם.
קל לשכוח. שכחנו שיש דברים שאי אפשר להאיץ, שצריכים לגדול בקצב שלהם. אי אפשר לפתוח את הפרחים בכוח. בכוח אפשר רק להרוס. אמון הוא כזה. הוא צומח מתוך המגע היומיומי, מההקשבה השקטה.
זו אמנות עדינה - לא רק איך לבנות אמון, אלא איך להיות סבלני איתו, לשמור עליו. איך לזהות את הניצנים הראשונים שלו בין בני אדם, איך לטפח, ואיך לתת לו את המרחב והזמן להיות מה שהוא, אולי הדבר החשוב ביותר בין בני אדם. כמובן, איך לא להתייאש כשהחלזונות אוכלים את כל הכרוב.
לפעמים אני תוהה אם זה אפשרי בכלל - לגדל אמון בעולם שבו הרס זמין לכל בריון ואילו האמון הוא נדיר, יצירת אומנות שצריך ללמוד. אני מביט שוב בגינה.
אולי זה מה שאני רוצה לזכור - שצריך תקווה של לוחמים כשקוברים גרעין באדמה. צריך אמונה שמתחת לאדמה החשוכה משהו מתחיל לנבוט. צריך לחשוב את הפרח גם כשרואים רק אדמה.
ובינתיים, בבוקר הזה אני לומד מהתות שדה ומהחצילים והחסה את השיעור החשוב ביותר על אמון - שהוא לא נבנה בסערה, אלא בדממה ובאור שמש. לא בהצהרות גדולות, אלא בצעדים קטנים. יום אחרי יום, מפגש אחרי מפגש, כמו גנן סבלני המטפח את גינתו.

יוסי יקר. קראתי את רשימתך הנפלאה. כמה לב, חשיבה, חוכמה. מתרגשת.🌹🍓💕