בחדר קטן בקצה המסדרון, מאחורי דלת עץ כבדה, אני יושב ומנסה להרגיע את ליבי הפועם. אני לא לבד שם, למרות שאיש אינו יושב לצידי. מולי, על הקיר, תלויה מראה, ואני מביט בה, מחפש בעיני שלי עצמי את הכוח להמשיך.
זהו רגע של מפגש עם האמון - לא האמון באחרים, אלא האמון בעצמי. זהו הרגע שבו אני מבין, לא בפעם הראשונה, שהיכולת שלי לווסת את רגשותי אינה תלויה רק בטכניקות נשימה או בתרגילי הרפיה. היא תלויה, יותר מכל, באמון העמוק שאני רוכש לעצמי.
אמון זה אינו נולד יש מאין. הוא נבנה אט אט, בית של לבנה אחר לבנה. כל פעם שאני מצליח להתאמן, בכל פעם שאני מתמודד עם אתגר ומצליח, כל פעם שאני נופל וקם, כל פעם שאני מרגיש שהכל אבוד ובכל זאת ממשיך - מונחת בשקט עוד לבנה בבית האמון הזה.
ויסות רגשי, אותה יכולת חמקמקה לשלוט ברגשותינו, אינו רק עניין של טכניקה. הוא עניין של אמונה עמוקה - אמונה שגם כשהסערה מתחוללת בחוץ, יש בתוכנו מקום שקט ובטוח. מקום שממנו אנו יכולים להתבונן ברגשותינו מבלי להיסחף בהם.
בעולם שבו הכל משתנה במהירות מסחררת, האמון הזה הוא העוגן שלנו. הוא המצפן שמאפשר לנו לנווט בים הסוער של החיים. כשאנחנו סומכים על עצמנו, על היכולת שלנו להתמודד, אנחנו פחות נבהלים מהגלים הגבוהים. אנחנו יודעים שגם אם ניפול, נדע לקום.
אבל האמון הזה אינו רק פנימה. הוא מקרין החוצה, משנה את האופן שבו אנחנו מתייחסים לעולם. כשאנחנו סומכים על עצמנו, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לסמוך גם על אחרים. אנחנו יכולים לפתוח את הלב, לבקש עזרה כשאנחנו זקוקים לה, להושיט יד כשאחרים זקוקים לנו.
זהו הפרדוקס המופלא של האמון - ככל שאנחנו סומכים יותר על עצמנו, כך אנחנו יכולים לסמוך יותר על אחרים. וככל שאנחנו סומכים יותר על אחרים, כך אנחנו מחזקים את האמון בעצמנו.
בסדנה של אקבן, בדטאנט, אנחנו לומדים לטפח את האמון הזה. לא רק דרך תרגילים ושיטות, אלא דרך הבנה עמוקה של עצמנו ושל הקשרים שלנו עם העולם. אנחנו לומדים להקשיב לקול הפנימי שלנו, לזהות את הכוחות הטמונים בנו, ולהשתמש בהם כדי לווסת את רגשותינו.
זה לא תמיד קל. לפעמים האמון הזה מתערער, נסדק תחת משקל החיים. אולי העוגייה שלא הייתי צריך לאכול, אולי האימון שעליו דילגתי, אולי השקר שסיפרתי. אבל גם ברגעים האלה, אולי דווקא ברגעים האלה, אנחנו לומדים את השיעור החשוב ביותר - שהאמון, כמו שריר, מתחזק דווקא כשמאתגרים אותו והכי חשוב, שצריך, ממש צריך, לסלוח לפעמים.
בסופו של דבר, היכולת שלנו לווסת את רגשותינו אינה נמדדת ברגעי השלווה. היא נמדדת דווקא ברגעי הסערה, כשהכל מסביב מתערער. וברגעים האלה, האמון שבנינו בעצמנו הוא המפתח. הוא המאפשר לנו לעמוד איתן, לנשום עמוק, ולדעת שגם הסערה הזו תחלוף.
זהו המסע של דטאנט - מסע אל תוך עצמנו, אל מקור האמון והכוח שבתוכנו. מסע שמתחיל בהבנה שהיכולת שלנו אינה תלויה רק בגורמים חיצוניים, אלא באמון העמוק שיש לנו בעצמנו ובחיים.
כמו תמיד כתוב נפלא ופונה למציאות שלכל אדם